אל תחפשו את הבדיחה בסוף, כי אין! תקראו את זה בכל זאת
> ו השאלה היא: האם אתם תעשו את אותה הבחירה ?
> בארוחת ערב למטרות צדקה שהתקיימה למען בית ספר לילדים בעלי ליקויי למידה,
> קם אב של אחד התלמידים ונשא נאום אשר אף אחד מן הנוכחים לא ישכח.
> אחרי ששיבח רבות את בית הספר ואת הצוות המסור שלו, הוא שאל שאלה:
> "כאשר שום דבר לא מפריע לו, הטבע עושה את הכל בשלמות.
> למרות זאת בני, שי, לא יכול ללמוד דברים שילדים אחרים יכולים.
> הוא לא יכול להבין דברים שילדים אחרים מבינים. איפה הסדר הטבעי של הדברים בבני?"
> הקהל היה המום מהשאלה.
> האב המשיך: "אני מאמין שכאשר ילד כמו שי, מוגבל פיזית ונפשית, מגיע לעולם,
> מגיעה הזדמנות לטבעו האמיתי של האדם להציג את עצמה,
> והיא מגיעה בצורת ההתנהגות של אנשים אחרים כלפי אותו הילד." לאחר מכן הוא סיפר את הסיפור הבא:
> שי ואביו טיילו ליד פארק שבו ילדים ששי הכיר שיחקו בייסבול. שי שאל "אתה חושב שהם יתנו לי לשחק?"
> אביו של שי ידע שרוב הבנים לא ירצו שמישהו כמו שי יהיה בקבוצה שלהם, אבל האב גם הבין שאם יותר לו לשחק,
> הדבר יעניק לו תחושת שייכות וקצת ביטחון בכך שאחרים יקבלו אותו למרות מגבלותיו.
> אביו של שי, שלא ציפה להרבה, התקרב לאחד הילדים במגרש ושאל אם שי יכול לשחק.
> הילד הסתכל סביבו בחיפוש אחר הכוונה ואמר "אנחנו מפסידים ויש לנו מעט שחקנים,
> המשחק כרגע בסיבוב השמיני.
> אני מניח שהוא יכול להיות בקבוצה שלנו, וננסה להכניס אותו לחבוט בסיבוב התשיעי."
> שי הלך בקושי לכיוון הספסל של הקבוצה, לבש חולצה של הקבוצה עם חיוך רחב, והתיישב.
> לאביו הופיעה דמעה בקצה העין, והרגשת חמימות מילאה את ליבו.
> הילדים ראו את שמחתו של האב על היחס שנתנו לבנו.
> בסוף הסיבוב השמיני קבוצתו של שי הצליחה להוסיף עוד נקודות, אך לא מספיק כדי לנצח.
> בתחילת הסיבוב התשיעי, שי שם כפפה והלך לשחק בשדה הימני.
> למרות שלא חבטו לכיוונו כדורים, הוא היה נלהב רק מהיותו חלק מהמשחק ועל השדה.
> הוא חייך מאוזן לאוזן ונופף לאביו, שישב על הספסלים ביציע.
> עכשיו, כשכל הבסיסים מלאים וחסרות רק עוד נקודות ספורות לניצחון, היה זה תורו של שי לחבוט בכדור.
> בצומת הזאת, האם הילדים יתנו לשי לחבוט ויוותרו על הסיכוי לניצחון במשחק?
> באופן מפתיע, שי קיבל את המחבט.
> כולם ידעו שחבטה היא הכל מלבד אפשרית, מכיוון ששי לא ידע אפילו איך להחזיק במחבט,
> וכמובן שלא לחבוט בכדור.
> כששי התקרב לעמדת החבטה, המגיש, שראה שהקבוצה השנייה שמה את הרגשתו הטובה
> של שי מעל החשיבות של הניצחון,
> התקרב מספר צעדים כדי שיוכל לזרוק לשי כדור חלש יותר בו יוכל לחבוט.
> ההגשה הראשונה הגיעה ושי הניף את המחבט באופן מגושם ופספס.
> המגיש התקרב מספר צעדים נוספים, וזרק שוב את הכדור בעדינות לכיוונו של שי.
> הפעם שי הצליח לחבוט בכדור וכיוון האדמה, והכדור התגלגל לכיוונו של המגיש.
> המשחק אמור היה להסתיים בשלב זה, אך המגיש הרים את הכדור,
> ובמקום לזרוק אותו לילד בבסיס הראשון, הוא זרק את הכדור חזק וגבוה.
> שי יכול היה להיפסל וזה היה סופו של המשחק.
> המגיש זרק את הכדור בדיוק מעל לראשו של הילד שעמד בבסיס הראשון, אל מחוץ להשיג ידם של חברי קבוצתו.
> כל הקהל ביציעים וחברי הקבוצה החלו לצעוק "שי, רוץ לבסיס הראשון!"
> שי מעולם לא רץ רחוק כ"כ, למרות זאת הוא הגיע לבסיס הראשון.
> הוא התרוצץ ליד הבסיס הראשון, מבוהל ופעור עיניים.
> כולם צעקו "רוץ לבסיס השני! רוץ לבסיס השני!"
> שי רץ בצורה מגושמת לבסיס השני. חסר נשימה וקורן, הוא נאבק להגיע לבסיס השני.
> כאשר שי היה בדרכו לבסיס השני, הילד ששיחק בצד הימני הרחוק של המגרש החזיק את הכדור.
> הוא היה הילד הקטן ביותר בקבוצה. זאת הייתה ההזדמנות שלו להיות הגיבור של קבוצתו הפעם הראשונה.
> הוא יכול היה לזרוק את הכדור לילד בבסיס השני, ובכך לנצח במשחק, אך הוא ראה את כוונתו של המגיש,
> לכן זרק את הכדור בכוונה גבוה ורחוק ככל שיכל מעל לראשו של הילד שבתחנה השלישית.
> שי רץ לכיוון התחנה השלישית נרגש כולו, בזמן שחבריו לקבוצה המשיכו לרוץ ולהקיף את כל התחנות.
> כולם צעקו "שי, שי, שי, רוץ כל הדרך!"
> שי עשה את דרכו לבסיס השלישי.
> הילד מהקבוצה הנגדית, שעמד בבסיס הרביעי ואחרון, רץ לשי לעזור לו, וכיוון אותו לכיוון הבסיס השלישי.
> הילד צץ "רוץ לשלישי! שי, רוץ לשלישי!"
> כששי הקיף את הבסיס השלישי, הילדים משתי הקבוצות ואלה שעמדו בצד וצפו צעקו "שי, רוץ לבסיס הבית!"
> שי רץ לבסיס הבית, דרך על הבסיס, וכולם הריעו לו כגיבור שניצח את המשחק לקבוצה שהפסידה.
> באותו היום, המשיך האב את הסיפור בקול רך ודמעות זולגות,
> הילדים משתי הקבוצות עזרו להביא חלק אמיתי של אהבה ואנושיות לעולם שלנו.
> שי לא החזיק מעמד עוד קיץ, הוא נפטר באותו החורף.
> הוא לא שכח את היותו גיבור, וכמה עשה את אביו שמח.
> כמה שימח את אימו כשהגיע הביתה, הדמעות שזלגו מעיניה, החיבוק שנתנה לגיבור הקטן שלה!
> ועכשיו הערת שוליים קטנה: כולנו שולחים אלפי בדיחות דרך האי-מייל בלי מחשבה שנייה.
> אבל כשמגיעים לשליחת הודעה על הבחירות שבחיים, אנשים חושבים פעמיים אם להעביר או לא.
> הגס, וולגרי, ולרוב גם המגונה, עוברים בקלות במרחב הווירטואלי,
> אך החלטות פומביות על הגינות לרוב מדוכאות בבתי ספרינו ומקומות העבודה שלנו.
> אם אתם חושבים על להעביר את המסר הזה הלאה,
> רוב הסיכויים שאתם מתחילים למיין את האנשים בפנקס הכתובות שלכם
> אשר להם לא יהיה "מתאים" לשלוח סוג כזה של הודעה.
> ובכן, האדם ששלח לכם את ההודעה האמין שכולנו יכולים לגרום לשינוי.
> לכולנו יש בכל יום אלפי הזדמנויות לעזור לאנשים להבין את "הסדר הטבעי של הדברים".
> כ"כ הרבה דברים מעושים וטריוויאליים בין אנשים מציגים בפנינו את הבחירה:
> להעביר הלאה את ניצוץ האהבה והאנושיות,
> או שמא נוותר על ההזדמנות להאיר את יומם של אלה מאיתנו שיכולים פחות, וחיים בעולם פחות טוב וקר יותר משלנו.
> איש חכם אמר פעם שכל חברה נשפטת בדרך שהיא מתייחסת לאלה שהמזל האיר להם פחות מלאחרים .
> אתם יודעים שיש לכם שתי בחירות:
> 1. למחוק. 2. להעביר הלאה.
> "הפחד הוא רק תחושה, האומץ לנסות - זאת המעלה" (א. איינשטיין)
