15.4.2012, 12:50 בלילה, אור ליום ראשון
אתם זוכרים את הפרח שסיפרתי לכם עליו? הפרח היפה, המקסים, מלא החיים שזרח וקרן מאושר בכל פעם שפתח את עיניו ודיבר? הפרח, עם התלתלים הזהובים, העיניים הכחולות, החיוך השובה לבבות והתמימות הילדותית שהיתה בו? ובכן, הפרח הזה קמל, נקטף ונלקח מאיתנו בטרם עת. והוא עוד לא בן תשע שנים. איתן טקיה, ילד מלא חן ושמחת חיים, ילד קסם ממש, ילד עם נשמה ענקית וטוב לב נפטר הבוקר (לפי שעון ישראל) בבית החולים לאחר שסבל במשך 3 שנים מסרטן מסוג קטלני ביותר. 3 שנים הוא נלחם על חייו, מדי יום ביומו, הוא והוריו לא הרימו ידיים בכל שלב בדרך. הם ניסו להביס את החיה הרעה הזו, אך ללא הצלחה. כשהטלפון צלצל בשעה 11:44 בלילה, לא רציתי לענות, פחדתי מבשורת איוב. ככה זה כשנמצאים רחוק, מקבלים טלפונים...
קשה לדבר עליו בזמן עבר, קשה גם לומר זכרונו לברכה, קשה, באמת קשה.
אני כותבת ובוכה, לא מפסיקה לחשוב על אמו - דבי - שיושבת עכשיו לידו ומפורקת לרסיסים. כל דקה ושנייה בשלוש השנים האחרונות היא הקדישה לו. אין דבר שלא העניקה ועשתה עבורו. אם רק הייתם יודעים איזה הרים וגבעות היא ואמא שלי הזיזו יחד...
וכך נותרנו אנחנו מאחור, בן דודתי - רמי, אשתו, דבי, ושני ילדיהם הפעוטים, עומר ונועם.
למה רק ברגעים כאלה אנחנו מעריכים את מה שיש? למה אי אפשר לזכור את זה כל הזמן?
טוב, אני הולכת עכשיו לנשק את הילדים בשנתם ולומר להם בפעם המיליון שאני אוהבת אותם מאוד מאוד ועדיין לא יודעת אם לספר להם על איתן מחר בבוקר או לא.
אני בעצמי לא מסוגלת להבין את מה שקרה ואיך קורה שילדים הולכים לעולמם. זה הרי לא טבעי, לא נורמלי שהורים קוברים את ילדיהם.
ילד בן שמונה וחצי נפטר היום, ילד עם נשמה מדהימה שנשמתו נלקחה.
אני ממש מבקשת שלא ליצור עימי קשר טלפוני, אני צריכה זמן לעקל את מה שקורה. מקווה שאתם מבינים. גלית
אתם זוכרים את הפרח שסיפרתי לכם עליו? הפרח היפה, המקסים, מלא החיים שזרח וקרן מאושר בכל פעם שפתח את עיניו ודיבר? הפרח, עם התלתלים הזהובים, העיניים הכחולות, החיוך השובה לבבות והתמימות הילדותית שהיתה בו? ובכן, הפרח הזה קמל, נקטף ונלקח מאיתנו בטרם עת. והוא עוד לא בן תשע שנים. איתן טקיה, ילד מלא חן ושמחת חיים, ילד קסם ממש, ילד עם נשמה ענקית וטוב לב נפטר הבוקר (לפי שעון ישראל) בבית החולים לאחר שסבל במשך 3 שנים מסרטן מסוג קטלני ביותר. 3 שנים הוא נלחם על חייו, מדי יום ביומו, הוא והוריו לא הרימו ידיים בכל שלב בדרך. הם ניסו להביס את החיה הרעה הזו, אך ללא הצלחה. כשהטלפון צלצל בשעה 11:44 בלילה, לא רציתי לענות, פחדתי מבשורת איוב. ככה זה כשנמצאים רחוק, מקבלים טלפונים...
קשה לדבר עליו בזמן עבר, קשה גם לומר זכרונו לברכה, קשה, באמת קשה.
אני כותבת ובוכה, לא מפסיקה לחשוב על אמו - דבי - שיושבת עכשיו לידו ומפורקת לרסיסים. כל דקה ושנייה בשלוש השנים האחרונות היא הקדישה לו. אין דבר שלא העניקה ועשתה עבורו. אם רק הייתם יודעים איזה הרים וגבעות היא ואמא שלי הזיזו יחד...
וכך נותרנו אנחנו מאחור, בן דודתי - רמי, אשתו, דבי, ושני ילדיהם הפעוטים, עומר ונועם.
למה רק ברגעים כאלה אנחנו מעריכים את מה שיש? למה אי אפשר לזכור את זה כל הזמן?
טוב, אני הולכת עכשיו לנשק את הילדים בשנתם ולומר להם בפעם המיליון שאני אוהבת אותם מאוד מאוד ועדיין לא יודעת אם לספר להם על איתן מחר בבוקר או לא.
אני בעצמי לא מסוגלת להבין את מה שקרה ואיך קורה שילדים הולכים לעולמם. זה הרי לא טבעי, לא נורמלי שהורים קוברים את ילדיהם.
ילד בן שמונה וחצי נפטר היום, ילד עם נשמה מדהימה שנשמתו נלקחה.
אני ממש מבקשת שלא ליצור עימי קשר טלפוני, אני צריכה זמן לעקל את מה שקורה. מקווה שאתם מבינים. גלית
